תשליך של אנשים
השלכת והסתיו מביאים אותי להתבונן במה שהטבע משליך ואנחנו בני האדם קצת יותר מתקשים בו נאחזים בקצוות הרוצות לנשור
"תשליך של אנשים" כמה פעמים בחיים שלכם עשיתם עצירה בדקתם מי נמצא סביבכם? ולמה? והאם יש דרך שיכולה לשחרר אתכם מלאחוז במה/מי שכבר מבקש לנשור ולעזוב את חייכם?
לפעמים האחיזה היא כלל לא במציאות האדם שאני נאחזת בו בכלל לא נוכח בחיים שלי ואני עדיין אוחזת את הייצוג שלו בתוכי
כשאנחנו תקועים על מישהו אנחנו בדרך כלל מייחסים לו משהו שאנחנו פשוט לא מסוגלים לראות בתוכנו
או שאנחנו שמים אותו בתחרות סמויה מולנו כלומר באותו מקום
"אני פשוט שונאת אותה! כל פעם שאני רואה את השם שלה על הצג של הטלפון אני מקבלת עצבים בגוף"
או שאנחנו ממקמים אותו הרבה מעלינו כך שאנחנו חווים שאותו אדם נותן לנו איזו שהיא זכות קיום או אישור מסויים
"תשמעי אני יודעת שהוא לא טוב לי ובאמת שיחררתי אותו אבל איך שאני רק שומעת שהוא יוצא עם מישהי אחרת אני נחנקת"
האחיזה הזאת השורש שלה הוא פחד. פחד עמוק שלפעמים אנחנו יכולים להיות אפילו בשוק שהוא קיים. פחד מהריק שמגיע אחרי שעזבנו. פחד שמשהו יערער את הקיום שלנו. פחד על הערך שאותו אנחנו מקדשים. פחד שאין לנו באמת שליטה על החיים שלנו.
ויש משהו בריק הזה, בחלל הזה שנפער, שהוא כמעט בלתי אפשרי בחוויה! הוא לא מרגיש כמו מוות אלא יותר כמו חוסר חיים. והאמת שבמוות יש יותר חיים.
המוות הוא ההרפייה מהאחיזה. ואילו חוסר החיים קורה, כשאני אוחזת במשהו שכבר לא שייך לי מפחדת להשליך אותו ומתנתקת מהתחושה כי מפחיד אותי להרגיש, מתנתקת מעצמי. מתנתקת מהעוצמה שלי ומאנרגיית החיים שבתוכי.
אני רוצה להפסיק להחזיק ולמסך את כל מה שאני מפחדת ממנו ופשוט לפחד. אני רוצה לתת לטבע שלי לעשות את שלו להתנקות, להשליך בטבעיות את מה שלא שייך לי יותר את מה שלא מזין ומחייה אותי עוד להסכים לדממם לווסת ולהיפרד
אני רוצה להתבונן בפחד הזה בחמלה לאחוז את הילדה הקטנה שלי ולהסכים למות לרגע קטן כדי שמשם אוכל לבחור שוב בחיים
אני רוצה לחבק את הריק הזה ולזכור שהכלי הריק והחלול הזה מזמן אל תוכו צליל חדש, שפע חדש מקווה וטהרה החלל הזה הצמצום הזה הכאב הזה הוא העולם כולו.
וכמה עוצמה יש בתוך האין הזה
