רשיון מיוחד להורים

צריך להתחיל לחלק רשיונות להורים.

זו אחריות גדולה מידי בשביל שכל אחד יחליט לעצמו דבר שכזה.

רוב ההורים נהיים הורים מתוך מחשבה (בדר"כ תת הכרתית) על עצמם.

אדם צריך מישהו לאהוב, מישהו שיאהב אותו בחזרה, משמעות לחיים, שינוי, דור המשך, מישהו לתלות בו את החלומות שאתה לא הצלחת להשיג, שדרוג שלך, המשך הגנים, מישהו שיידאג לך כשתהיה זקן, מישהו להפיג איתו את הבדידות, משהו משלך שאף אחד לא יכול לקחת לך, משימת חייך.

אלא מה,

שהילד מגיע לשם משהו. ולא תמיד מתוך אהבה ללא תנאי או אהבה טהורה.

הוא מגיע עם משימה, עם עול והמשימה כמעט תמיד- גדולה עליו.

כשילד צריך לגדל הורה, הוא לא יכול להיות ילד.

אתה לא מאפשר לו.

במקום, אתה נותן לו את זריקת הזירוז כדי שהוא יוכל להתחיל לשוטט בעולם לבדו,

לפתח ריאות מספיק חזקות כדי שיוכל לנשום לתוכו את כל הרעלים מסביבו.

ילדים הם לא בדיוק שלנו.

הם הושאלו לנו . הופקדו אצלנו.

אתה זוכה להעניק חיים ביחד עם הבורא וזה לא הופך אותך כבר לכל יכול.

אין לנו שליטה גמורה על מה ייקרה עם החיים של הילד הזה .

אפשר לכוון אותו, לעשות השתדלות ולתת את הכלים.

וזהו.

צריך לשחרר את הילד אל העולם.

אם הוא ירדוף את החלומות שלך - מעולם לא יהיה לו חלומות משלו.

אם הוא יצטרך לטפל בך או חלילה לסעוד אותך - ליבו יישאר כבוי.

אם הוא יצטרך להוכיח לך משהו כל חייו - הוא לעולם יהיה שבוי בתוך הדברים שאמרת לו על עצמו.

אתה לא תוכל לשנות את העולם עבורו, להתאים את העולם לצרכים שלו.

כל שתוכל הוא לתת לו את הנסיון, הידע והכלים שיש ברשותך על מנת שהוא יוכל לצאת ולהתמודד עם העולם בעצמו ולפי ההבנה שלו את העולם.

הילד שלך הוא בסך הכל אדם נוסף שמגיע לעולם עם ייעוד משלו.

אתה תמות והוא ימות גם כן.

וזה לא מבטיח שזה ייקרה דווקא בסדר הזה.

אך נשמתו ונשמתך יהיו קשורות לעולמי עולמים.

הקשר הנשמתי והרוחני בינכם הוא שישרוד את עולם החומר שבו אנחנו חיים,

ולכן חשוב שהקשר הרוחני יהיה בריא, אוהב ומאפשר.

יש הורים שאינם מסוגלים להכיל ושעוד לא מוכנים להבין את האחריות והגדילה האישית שילד דורש.

אנחנו לא מגיעים לתוך מערכות יחסים נקיים זה נכון ובטח גם לא מגיעים עם הכנה מוקדמת לתפקיד ההורה,

אבל לפני שאנחנו מביאים ילדים לעולם צריך לעשות קצת סדר.

לנקות קצת את הבפנים, להכניס אהבה וערכים לתא המשפחתי.

לשאול את עצמנו את השאלות הקשות האלה, למה באמת אנחנו מביאים ילדים לעולם?

איזו משימה כבדה אני מטיל על כתפיו הקטנות של התינוק הזה?

לתת להורה רשיון.

לתת לו מלווה לכמה חודשים.

לבדוק אותו כל כמה זמן.

הורה חדש, הורה צעיר והורה ותיק.

לתת קורסים והשתלמויות מידי פעם. ממש כמו שעושים לפני שעולים על רכב.

אני יודעת שיום יבוא ויהיו לי ילדים.

האם אני אוכל להעניק להם אמא בריאה? אמא שבשלה להכיל אותם?

אמא שתהיה אמיצה מספיק לשחרר אותם לעולם?

אך גם מספיק חכמה לשמור אותם ממה שהם לא חייבים לעבור וללמוד על בשרם?

אמא שלא תעלב מהם גם אם הם יחליטו שכדי להיות מאושרים הם צריכים לנסוע הכי רחוק ממנה.

אמא שתשמש להם דוגמה לבריאות, רוחניות, שמחת חיים ואהבה ללא תנאי.

לפעמים כשאני מסתכלת על משפחות גדולות ומרובות- אני מתמלאת קנאה.

הייתי רוצה משפחה גדולה, חום ושמחה.

ואני מזכירה לעצמי שלפני שאני אביא ילדים משלי, שעליהם אני אתלה את המשימה הזאת,

אני אדאג ואשתדל שכל אלו יהיו בתוכי עוד לפני.

שכאשר הם יגיעו - לא אבקש מהם כלום מלבד להיות.

הם לא ייצטרכו למלא שום חסך, שום חוסר.

רק לגדול בשלווה ובדרך שלהם.

לגדל ולשחרר, לגדל ולשחרר, ולאהוב.

לאהוב ולשחרר.

ממש כמו התנועה של הלב!

לשחרר גם כשכואב לך,

כשאתה זקוק תשחרר ותתחיל לגדל בעצמך את החסר.

מוקדש לאמא שאני.